פסק-דין בתיק ת"ק 30568-11-11

אין חולק כי בתאריך 7.1.11, בעת שרכבה של התובעת חנה ליד ביתה שברח' יותם בחיפה, נפגע הרכב על ידי רכב הנתבע 1, הנהוג על ידו והמבוטח על ידי הנתבעת 2 וכאשר רכב זה נדחף אל עבר רכב התובעת על ידי רכב הנהוג על ידי הנתבע 3 והמבוטח על ידי הנתבעת 4 .

על בסיס מכלול הנתונים שבאו בפני ביהמ"ש, כתבי הטענות, העדויות והתצלומים, הנני קובעת כי הוכחה אחריותו הבלבדית של הנתבע 1 להתרחשות התאונה ולתוצאותיה.

כל זאת, כאשר הנתבע 1 ביצע פניית פרסה שמאלה בכביש, במקום שאין בו צומת או פניה שמאלה וכאשר הכביש מתעקל שמאלה בכיוון נסיעתו.

בהגיע הנתבע 1 אל מרכז הכביש, כשהינו נמצא בזווית של 90 מעלות אל נתיבי הנסיעה וכאשר חלק מרכבו נמצא כבר במסלול הנסיעה של הרכבים המגיעים ממולו והוא חוסם את אפשרות המשך נסיעתו של הרכב הנהוג על ידי הנתבע 3, שאכן הגיע ממול.

רכב הנתבע 3 פגע עם חזיתו בדופן הימני קדמי של רכב הנתבע 1 ודחפו אל עבר רכב התובעת שחנה, כאמור, בצד הדרך כיוון נסיעת רכב הנתבע 3.

כתוצאה מדחיפתו כך את רכב התובעת, פגע רכבה של התובעת, עם חזיתו הימנית, בעמוד שבצד ימין הדרך ונגרמו לרכב התובעת נזקים בחלק האחורי שמאלי שלו ובחלק הימני קדמי שלו.

הנני קובעת כי הוכח שהנתבע 1 ביצע את פניית הפרסה ברשלנות ובחוסר זהירות, כאשר אינו רואה כלל את רכב הנתבע 3 הנוסע למולו, בין אם מחמת שלא בדק כדבעי את מצב התנועה המגיעה ממולו ובין אם ביצע את פניית הפרסה במקום שבו שדה הראיה שלו קדימה מוגבל ואינו מספיק.

הנני מוצאת לנכון לציין כי, להתרשמותי, כאשר מן התצלומים שהוגשו לביהמ"ש עולה כי משני צידי הכביש חונים רכבים, לרבות רכב התובעת החונה בצד ימין של המסלול הנגדי כיוון נסיעת הנתבע 1, ניתן ללמוד כי במקום שביצע הנתבע 1 את פניית הפרסה, לא ניתן היה כלל לבצעה בנסיעה רצופה אחת אלא שהיה צורך בתימרון של נסיעה לאחור ושוב קדימה, כדי להשלים את פניית הפרסה, דבר שיצר סכנה כמעט וודאית ובוודאי מוגברת להתרחשותה של תאונה.

ברם, עניין זה לא עלה במפורש במהלך שמיעת הראיות ומצויין על ידי רק אגב אורחא.

הנני דוחה את טענות הנתבעת 2 כאילו היה בדרך נהיגתו של הנתבע 3 כדי לתרום להתרחשות התאונה וכי אף נהיגתו שלו היתה רשלנית.

הנתבע 3 העיד כי משהבחין לראשונה בנתבע 1 המבצע את פניית הפרסה, היה כבר כה קרוב אליו עד שלא ניתן היה לעשות עוד דבר כדי למנוע את התאונה.

לא הובאו בפני ביהמ"ש כל נתונים הסותרים טענותיו אלה של הנתבע 3 והמאפשרים קביעה כי הנתבע 3 יכול היה לעשות למניעת התאונה, אך לא עשה כן מחמת נהיגתו הרשלנית.

להחלטתי, כאמור, לא הוכחה רשלנות תורמת של הנתבע 3 להתרחש התאונה וזו קרתה רק מחמת נהיגתו הרשלנית וחסרת הזהירות של הנתבע 1, כפי שפורט לעיל.

הנני דוחה את התביעה כנגד הנתבעים 3 ו-4.

הוכח כי בתאונה נגרמו לרכב התובעת נזקים בסך של 12,686 ש"ח, כעולה מדו"ח השמאי וכאשר קיבלתי את טענת התובעת כי רכבה נפגע בתאונה בשני מוקדים, מאחור ובחזית.

כן הוכח כי התובעת נשאה בשכ"ט השמאי בסך של 1,160 ש"ח.

בסה"כ 13,846 ש"ח.

אשר על כן, הנני מחייבת את הנתבעים 1 ו-2, במאוחד ובמיוחד, לשלם לתובעת את הסך של     13,846 ש"ח, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה ועד התשלום המלא בפועל.

כן הנני מחייבת את הנתבעים 1 ו-2, במאוחד ובמיוחד, לשלם לתובעת את הסך של 1,500 ש"ח בגין הוצאות המשפט, לרבות אגרת הגשת התביעה.